השכלה גבוהה וחינוך לשוני

תמונת אדם נואם

השכלה גבוהה וחינוך לשוני

פרופ' דניאל סיון | 2013 | הכשרת מורים

הרצאה שניתנה במסגרת טקס קבלת תואר ראשון ותעודת הוראה, במכללת קיי

באחת האניברסיטאות ניתן נושא לחיבור לתלמידי השנה הראשונה, במסגרת לימודי ההבעה שלהם: "האם ההשכלה הגבוהה היא אמצעי או מטרה?". אחד החיבורים התחיל במשפט שלהלן:

"כל בר–מינן במדינתנו צריך לבחור לו את דרכו בהשכלה".

פתיחה זו לחיבור שכתב תלמיד אוניברסיטה בראשית דרכו להשכלה אקדמית הייתה עשויה להיות מצחיקה מאוד, אלמלא הייתה יותר מדיי עצובה, אולי אף טראגית. שכן הפתיחה הזאת לחיבור מבטאת את מצבה העלוב של ידיעת הלשון ואת כִשְלונו של החינוך הלשוני הקיים. הסטודנט האמור, בוודאי ביקש לקשט את חיבורו בסגנון גבוה במיוחד, ולשבץ בפתיחה ביטוי יפה וחגיגי ("כל בר–מינן"), שיביע את ידיעת הלשון שלו. הביטוי שכתב הפגין את מצבו של הדור הצעיר בכללו: רדידות ונביבות התבטאות, בורות בשפה ודלות הידע הלשוני, חוסר חינוך לשוני נאות והתייחסות לביטויי השפה כאל אביזר חיצוני, שיש לקשט בו את החיבורים למיניהם, ובכך "להיפטר" מעוּלהּ של העברית וממְּתַקניה. זהו מקרה המֵעיד על כך, שכֶּשֶל בלשון איננו רק כשל בידע אוצר לשוננו, אלא גם כשל בחשיבה הלשונית, ולכן גם פרי כישלונו של החינוך הלשוני.

דוגמאות כאלה אינן חסרות — לא מכְבר הרצתה תלמידה באוניברסיטה, בלימודי התואר השני על מאמר מדעי, שהכותב שיבץ בו אֲמָרות של רבותינו מימֵי המשנָה והתלמוד. בין היתר ראתה הסטודנטית את המילה "מַאֲמָר" בצירוף: "מַאֲמָרו של רֵיש לקיש", כלומר, מֵימְרָה ידועה של רֵיש לקיש. מחוסֶר הידיעה שלה בשמות הרבנים ובמשמעות המילה "מאמר" בלשון חז"ל, חשבה לתוּמהּ, כי לפניה מאמר עיוני שחיבר אדם בשם ר' לקיש, כלומר, אדם, ששמו הפרטי מתחיל ברי"ש ושם משפחתו "לקיש". חוסר הידע הלשוני השפיע על התפיסה הלשונית הכללית שהעלתה הסטודנטית מהמאמר, כלומר, היא שגתה בהבנת הנקרא.

בספרם "ודייק" כותבים יעקב בהט ומרדכי רון: "עִם חידוש חיינו העצמאיים נתרחבו תחומי לשוננו, והעניין בחידושים, בתיקוני לשון ובשיפור הסגנון גדל ונעשה לדָבר, שהכול צריכים לו. בייחוד רבה דרישה זו אצל כל העושים בשדה החינוך, אם למען עצמם ואם למען חניכיהם".

זה היה בשנים שבהן עדיין תיקנו שיבושי לשון בבתי–הספר וכתבו חיבורים, ודרך ההבעה הייתה כרוכה בידע שכבות הלשון, ידע של הסגנון, והכרת ההבדל בין הלשון הכתובה ובין לשון הדיבור. בינתיים נפסלו ספרי "ודייק" ושכמותם בשל טְעָנות על הדרישות הפורמליות המוגזמות שלהם, אך למעשה, לא ניתנה כל חלופה לעניינים מסוג זה.

מתמעטת כמעט עד לאפס ההשקעה הבית–ספרית בחינוך הלשוני, שבאה בעקבות צמצום המשאבים לתכלית זו מצד משרד האוצר ומשרד החינוך. שהרי דור ששפתו דלה ובנוסף לכך משבץ בה קלישאות — ומשבש את הביטוי העברי מֵחוסֶר ידיעה — יגיע עם החֶסֶר הזה גם אל המכללות ואל האוניברסיטאות, וינהל את חייו, ואחר–כך גם את חיי הקהילה והמדינה בצורה עילגת ורדודה, בלי מודעות ללשון ולכוחָהּ.

להלן אציין כמה נקודות המוצעות למחשבה ולהדגשה בבתי–הספר התיכוניים ובחֲטיבות הביניים:

1.        יש להיות עֵרים לשפה, לאופן השימוש בה ולדרך ההתבטאות בעל-פה, בִכְתב ובִכְתיבה מדעית.

2.        להכיר את העברית התקנית ואת המלצות האקדמיה ללשון — אומנם האקדמיה מקשה ואינה גמישה דַּיָּהּ, אך עם זאת יש להביא לידיעת התלמידים ולידיעת הציבור כולו את חידושיה. אין לצאת ידי חובה על–ידי פינות שידור כגון "רגע של עברית", "הגיע זמן לשון" וכד', אלא יש לנצל את כלי התקשורת ביֶתר שְאֵת ולהנחיל את חידושיה של האקדמיה ללשון העברית ברבים.

3.        לדאוג לעקירת שיבושים בולטים — המספרים, מבנה הבניינים וההגייה התקנית של המילים על–פי תצורתן (כגון מַציל/מֵציל, מָכַר/מחָר ועוד), לכַוון לסֵדר מילים הגיוני ולפיסוק, אף שנושאים אלה קשים ללימוד.

עליי לציין כי המכללות (ובכלל זה מכללת קיי) עוסקות בתחומים אלה בהרחבה, בעוד שבאניברסיטאות נושאים אלה לוקים בחסר ולרוב אינם נלמדים כלל. ואכן, בוגר מכללה (פרח הוראה) מקבל כלים המאפשרים לו להשתמש בלשונו בצורה סבירה, ובכך הוא תורם לקהילות השונות שאיתן הוא בא במגע.

4.        לדאוג לעושר לשוני — לניבים ולַאֲמרות ולימוד נסיבות שיבוצם בשפה העברית בעבר ובשפתנו העכשווית. יש להימנע מקלישאות ולהבדיל בין אמירה בעלת משמעות ומסר לבין אמירה נדושה ואופנתית.

5.        לדאוג לכושר הבעה בכתב — תשומת לב לסדר המילים, לדו–משמעות, ולמילות הקישור.

היום, העיסוק בלשון כִתְחום יֶדע מעסיק את התלמידים עד כיתה י' בבית–הספר התיכון. גם זו רעה חולה, שכן מכיתה י' והלאה אין שום מסגרת המְפתחת מודעות ללשון שמשתמשים בה, להוציא תלמידי הלשון במוסָדות להשכלה גבוהה, או תלמידי חוגים ומחלקות לתקשורת, החייבים להקפיד על הגִייה נכונה.

תלמידים לומדים שיטות וטכניקות שונות כדי להצליח בבחינת הבגרות בלשון עברית. ומכיתה י' ואילך התלמיד אינו חשוף ללימודֵי הלשון בצורה מסודרת. והתוצאה — מרבית התלמידים מתרחקים מלימודי הלשון, רואים בהם נֶטֶל, והדבר מוצא את בִיטויו במוסדות להשכלה גבוהה (במכללות ובאוניברסיטאות) — סך התלמידים המתמחים במקצועות הלשון זעום ביותר, הולך וקטן משנה לשנה.

פיתוח המודעות הלשונית חשוב לכל אחד, ובעיקר למורים ולבוגרי מוסדות להשכלה גבוהה, בהנחה, שאֵלֶּה יעמדו מול קהל בהרצאות, מול תלמידים בכִיתה ומול הורים באספות הורים.

כשאני אומר: "פיתוח המודעות הלשונית", אני מתכוון לִהיות עֵרים לשפה, לאופן השימוש בה ולדרך ההתבטאות. למשל: בִמקום לומר הִכָּנֵס, פִּתְחִי, הִסְתַּלֵּק, אומרים דוברים, גם נבונים ותרבותיים, ואף כותבים: כַּנֵּס, פְּתֶחִי, סְתַלֵּק. מורים משתמשים בז'רגון של תלמידיהם ואומרים לתלמיד ביטויים כגון: "תעוף לִי מהעיניים", "מה לעשות? שָכְחו להכניס אותך למחשב", "נכנסנו לכיתה וראינו את בן–גוריון תלוי על הקיר", "עסקתי ימים כלילות בסוגיה הזאת" ועוד, בלי להיות עֵרים למשלב.

במספרים ובהגייה של מילים מסוימות טועים לעִתים המורים יחד עם תלמידיהם.

יש לשאוף אפוא במידת האפשר, להמשיך את לימודי הלשון גם בכיתות האחֲרונות של בית–הספר התיכון, דבר שישפר את החשיבה הלשונית של התלמידים ויכין אותם טוב יותר לקראת קריאת חומר מדעי וכתיבתו.

המוסדות להשכלה גבוהה מצִדם חייבים להכשיר את בוגריהם לדיבור נכון לפני ציבור, לדאוג להגייה תקנית, ולשפר את סגנון כתיבתם.

אלה דברים שנאמרים כל הזמן, ומתוך דאגה אמתית למצבנו כְ"עַם הסֵפר", שחלקו שכח ספר מהו. טְעָנות אלה חוזרות על עצמן בהזדמנויות שונות ואף נדמה, שאין להן אוזן קשבת והן נִראות כְהטרדה. אולם מוטב לנו להֵיחָשב טרדנים מדופּלמים ולהתריע עוד ועוד, ולא להנציח תמונת מצב קשה.

ההשכלה הגבוהה היא הזדמנות גדולה לצעירים, והיא הזדמנות גדולה למדינה לשנות ערכים ולהעלות את הרמה המושגית וגם העֶרכית, על–ידי הקניית כלי חשיבה, ניתוח, ותמריצים לגילוי כישרון ומקוריות. אך אלה לא יוכלו להיעשות בלשון דלה ועילגת ובחוסר מודעות לשונית. חינוך לשוני הוא אפוא מצורכי הזמן הזה, הנותן בנו את אותותיו, אולי יותר מֵאֵי פעם. הבה נדאג לכך כולנו. וזו אינה מליצה גרידא.

 

לשיחה עם יועץ, השאר פרטיך וניצור קשר בהקדם
דילוג לתוכן