המשתנים המבדילים בין אובדנות בקרב בני נוער לומדים ומנותקים

תקופת ההתבגרות מתבטאת גם בשאיפות של המתבגר לעצמאות, תוך שהוא נע ונד בין עצמאות לתלות. כחלק מהעצמאות, היחיד עשוי לבטא אנטגוניזם כלפי מורים, הורים ומבוגרים בכלל, המייצגים את הממסד, על כל המשתמע מכך.קונפליקט עם ההורים, חיפוש ריגושים והתנסויות מגוונות, מתח עם מורים , הם רק חלק מביטויי מצוקה בתקופה מכרעת זו.

במקרים קיצוניים, מצוקות אלו ואחרות עלולות לבוא לידי ביטוי קיצוני בהתנהגות אובדנית, המהווה בעולם המערבי ובישראלי אחד מגורמי המוות השכיחים ביותר.

במשך השנים, תקופת ההתבגרות הנמדדת התארכה והתרחבה, עד שכיום גם צעירים עד גיל 25 מוגדרים בתקופה זו (מלבד בישראל).

בני נוער נפלטים ממסגרות לימודיות מסיבות שונות: היעדר מיומנויות והרגלי למידה. הישגים נמוכים לאורך זמן, המצאות במגמות בקבוצות או במסגרות נמוכות ה"משדרות" צפיות נמוכות, דמוי עצמי והערכה עצמית נמוכים המתבטאים במוטיבציה נמוכה ללימודים, היעדרויות תכופות וממושכות מבית הספר, התנהגויות בעייתיות {כמו: בעיות משמעת, אלימות, עבריינות, שימוש בסמים וכו'}, היסטוריה של נשירה ומעברים בין מסגרות וכן לקויות למידה שבעקבותיהם יש פערים שקשה לגשר עליהם. כמו כן הסיבות לנשירה יכולות להיות משפחתיות: חד-הוריות שאיננה מאפשרת לאם לפקח ולקחת חלק פעיל יותר במה שמתרחש על ילדיה, התעללות ו/או הזנחה מצד הורים, ושידור ציפיות נמוכות כלפי היכולת ההישגית של ילדיהם.

התנהגות אובדנית, היא כיום גורם המוות השני בשכיחותו בקרב בני נוער בגילאי 15-24, ובשנים האחרונות היא מהווה בעיה חברתית הולכת ומחריפה.העלייה בשיעורי האובדנות מוסברת על-ידי מספר גורמים, ביניהם: גורמים ביולוגיים-גנטיים וגורמים פסיכולוגיים, כמו גם חברתיים-תרבותיים.

תוכנית בית-ספרית מקיפה למניעת התאבדות צריכה לכלול שלושה מרכיבים: מניעה ראשונית (prevention), מניעה משנית (התערבות [intervention) ומניעה שלישונית (לאחר מעשה
[postvention). כל שלושת המרכיבים חייבים להתקיים לשם יצירת תוכנית ומערך סיוע בית-ספרי מקיף למניעת התאבדות.